ורק משתי מילים אני פוחדת

דימום בהריון.

זה קרה בבוקר יום ראשון.

בדיוק כשנכנסתי לשבוע 12.
איך חיכיתי להגיע לשבוע 12.
חיכיתי לסיים את הכדורים שלקחתי לתמיכה עוד מההחזרה, התרגשתי שעכשיו הכל עלי, על הגוף שלי, בלי עזרה חיצונית.
אבל אז בלי הודעה מוקדמת הוא הגיע והפר את שלוות ההיריון שהייתי שרויה בה.

נכנסתי לפאניקה כמו שבחיים לא הכרתי את עצמי.
בכיתי בהיסטריה מעומק ליבי.
חשבתי שאיבדתי הכל.
הרצתי בראש מה עשיתי לא נכון שהוביל לדימום.
שוב כעסתי על עצמי שאני מקולקלת, שהגוף שלי דפוק, שהוא לא מסוגל לעשות את המשימה ״היחידה״ שנתנו לו.
כעסתי למה דווקא אני.

נהגתי כמו משוגעת הביתה רק כדי לארוז את עצמי.
מיון עכשיו.
לא מעניין אותי כלום.
רק רוצה לשמוע דופק.
לראות את העובר שלי, לדעת שהוא כאן.
שמישהו יציל את העובר שלי.

אחרי בדיקות ובירורים התקבלה האבחנה- היפרדות שיליה חלקית, היפרדות קרומים. כל אחד אומר אחרת.
לא יכולת למנוע ולא יכולת לדעת.
זה נפוץ.
והריון IVF הוא רגיש מטבעו.
עכשיו מנוחה, בבית.
תשמרי על עצמך, ההיריון הזה יקר.
״אל תרימי״, ״אל תתאמצי״, ״אל תתאמני״, ״אל תעבדי קשה״, ״אל תעמדי הרבה״.
פשוט תנוחי. ותני לגוף לעשות את שלו.

הלווו אתם שומעים את עצמכם? אני לא בנויה לשבת על התחת כל היום. אני אישה פעילה!

אבל כמה שחשבתי שהורדתי עצימות ועומסים, הגוף מבקש יותר. ואני צריכה ללמוד להכיר את הגוף ההריוני שלי.
זה לא הגוף הענברי שאני מכירה.
הוא רגיש יותר, עדין יותר.

כבר אמרתי שאעשה הכל כדי להיות אמא?
אז נכנסתי לשמירה.
ובגדול? התפללתי חזק.
לגוף שלי, לעובר שלי.
שנעבור את זה בשלום.