סוף המירוץ

התעוררתי ב3:30

בחוץ חושך וקולות של לילה.

אחרי 14 ימים מותחים, סוף סוף הגעתי לסוף המרוץ; הבדיקה שתכריע האם יש כאן הריון.

בשעות הקטנות והשקטות האלה אני מריצה בתוכי את המחשבות, מנסה לדלות רמזים, לחבר קצוות כדי לקבל פיסת תשובה.
הכל מחזיר אותי לאותה נקודה- הכל יכול להיות.

אני מסתכלת לצידי ורואה את האיש שלי ישן עמוק.
איך זה שרק אני לא מצליחה לישון? הוא לא לחוץ כמוני?

אני מחזיקה את עצמי לא לקום ולעשות בדיקה ביתית ולגמור את הסיפור. אולי כי אני מפחדת שזה באמת יגמור את הסיפור.
גם כן הבדיקות המחורבנות האלה. הן טובות רק לאינסטגרם אבל במציאות כמו שלי? הן השטן.

אני קולטת איזה פאקינג חזקה אני! חשבתי שאני לא אצליח להחזיק את הסקרנות וארוץ לעשות את הבדיקה הזו לפני המועד.
אני מגלה על עצמי כוחות שלא חשבתי שקיימים בי.
הניסיון להשאיר את עצמי על הקרקע, המילים שאני מדברת לעצמי והסבלנות, האיפוק.

אני רוצה לתכנן עולמות, לדמיין איך אני מספרת לכולם שאני בהריון, אני רוצה לעשות חגיגה.
אבל אז נזכרת שכלום עוד לא בטוח, שיש עוד שלבים בדרך כמו בדיקת הכפלות, נוכחות שק הריון, בדיקת דופק.

אלוהים כמה אני מקנאה עכשיו בכל אותן נשים שפשוט משתינות על מקל ורואות שני פסים.
למה זה כזה פשוט אצלן וכל כך מורכב אצלי?
האם גם אני מתישהו אחווה את הפשטות הזאת?
ואם לא, האם יש מישהו שם למעלה שרושם לעצמו את כל המסע הזה שאני עוברת כדי להיות אמא ויקל עלי לפחות במקומות אחרים?

כנראה שהתחבטתי עם עצמי מספיק חזק שהערתי את האיש שלצידי, שלא מבין מה אני עושה ערה בשעה כזו.

הוא עושה לי כפית ומלטף לי את הבטן ואני מדחיקה כל מחשבה מתוקה על גבר שמלטף לאשתו את הבטן.

הצלחתי להירדם לעוד חצי שעה או שעה… מי סופר בכלל.
העיקר שהגיע הזמן לעשות את הבדיקה.