היי גרגיר, יצור קטן, תא מתאי, שהכניסו לי לרחם וקראו לו ״עובר״.
סליחה שאתה לא מקבל ממני את תשומת הלב האימהית שחשבתי שאתן לך.
כשחשבתי על עצמי אז, כשאהיה בימים המותחים האלה לאחר ההחזרה, תכננתי את הטקס שאעשה לכבודך כל ערב אחרי המקלחת, לפני השינה.
דמיינתי את עצמי מלטפת את הבטן ולוחשת לך מילים מתוקות שישכנעו אותך להישאר איתנו.
תכננתי את המונולוג שבו אספר לך למה כדאי לך לשרוד את הימים האלה ולהשתרש, למה כדאי לך להיוולד ולהיות הבן של אבא שלך.
אחר כך פינטזתי את זה שעתיד לקבל את התואר הנכסף הזה, מנשק ברכות את הבטן שלי.
הבטן שבקלות אפשר להתבלבל ולחשוב שהיא כבר בטן הריונית חמודה, אבל בעצם היא בטן טיפולים, לוחמת.
דמיינתי את כל המילים הקטנות שאהוב ליבי היה אומר לך והיו ממיסות אותי מאהבה.
היי גרגיר קטן, סליחה שאני מתנהגת כאילו לא קרה פה כלום.
סליחה שאני לא ממציאה לך כינויים חמודים.
סליחה שאני רודה בגוף שלי לחזור לעצמו אחרי הטיפולים כל עוד אני לא בטוחה במיליוני אחוזים שאתה כאן כדי להישאר.
אתה יכול להבין אותי?
אני פשוט מפחדת.
מפחדת להרגיש שהצלחתי, שהצלחנו ולהתאכזב אם אגלה שלא.
מפחדת להרגיש שאתה שלי, שאתה כאן איתנו ולהתבדות אם אבין שלא שרדת בתוכי.
מפחדת להרגיש מאושרת ולהתפרק כשאבין שהקדמתי את המאוחר.
אני מפחדת להיקשר ולגלות שהסבב הזה נכשל ואנחנו פונים אל עבר הסבב הבא.
אני מפחדת.
אז סליחה גרגיר קטן, סליחה.
תדע שאני חושבת עלייך כל הזמן.
מחזיקה לך אצבעות ומאמינה בך שתצליח.
וכל כך מחכה לרגע שבו ארגיש ואדע שאתה שלי וכאן כדי להישאר.
אוהבת,
זו שחולמת להיות אמא שלך.
