כולם הזהירו אותי מהיממה השנייה והשלישית.
הוא לא ירד לך מהציצי הם אמרו.
בהצלחה עם הלילות הלבנים הם איחלו לי.
אבל הם לא סיפרו לי שארגיש מטפלת.
הם לא סיפרו לי שאני לא אשרף מאהבה.
אני אשרף מעצבים.
על הגוש הזה שצורח ואין לי פאקינג מושג מה לעשות ואיך להרגיע.
הם לא סיפרו לי שארגיש הכל חוץ מאמא שלו.
ארגיש שהדביקו אותי לתוך איזה מציאות שאני לא מזהה את עצמי בתוכה.
ארגיש כאובה, שבורה.
ארגיש שאני לא אני.
ובתוך כל זה גם צריכה לטפל, להאכיל, לקלח (?!)
הם לא סיפרו לי שבכל הזדמנות פנויה אחפש מבוגר אחראי לזרוק אותו עליו, במחשבה של ״הוא הורה בעצמו, הוא בטח יודע איך לטפל בדבר הזה״.
הם לא סיפרו לי שבסוף כל הדרכים יובילו אלי. שאני אהיה המבוגר האחראי שיצטרך לטפל בו.
את אמא שלו הם אמרו לי.
אבל היי רגע, אולי לא תלכו? אני לא רוצה להישאר לבד איתו. ומה אם הוא יבכה? מה אני אעשה?
אז תקשיבי לצרכים שלו הם אמרו.
את אמא שלו, את יודעת הכי טוב מה הוא צריך ולמה הוא בוכה.
אז זהו שלא, אין לי שמץ של מושג מה הצרכים שלו ולמה הוא בוכה ואני הכל חוץ מאמא כרגע.
אני מטפלת שלא יודעת איך לצאת מהסיטואציה הזו.
