כשלראשונה הבנתי שאני צריכה לתכנן את ״חופשת״ הלידה שלי נתקפתי פחד.
איך אצליח לשמור על העסק שלי?
אחרי שבניתי אותו ב10 אצבעות בשנתיים האחרונות, פשוט לעזוב הכל ולהתמסר למשימה הראשונה בחיי?
הרי הכי רציתי בעולם להיות אמא, אז למה אני לא מצליחה לשחרר עכשיו מהטורבו שבוער בי, להוריד הילוך או שלושה ופשוט להיות שם.
בחופשת הלידה.
אז החלטתי לקחת חודש וחצי חופשת לידה ולחזור בהדרגה לאחר מכן.
כאילו ששלושת החודשים הבסיסיים לא מספיקים בעצמם אז החלטתי לאתגר את עצמי ולעשות מה שאני יודעת הכי טוב- להגזים.
בפועל, הייתה פה לידה אבל חופשה ממש לא.
עניתי לווטסאפים, פתחתי מחשב, הייתי מחוברת לאוזניה.
יד ימין תינוק יונק ויד שמאל מתקתקת הודעה.
מתאמת פגישה.
מנהלת את הלו״ז כאילו מעולם לא ילדתי.
ככל שהזמן הלך ונגמר לי, הרגשתי פספוס על מה שלא חוויתי.
על הזמן שיכולתי להקדיש אבל עשיתי בדיוק שיחה.
על השנ"צ שהייתי צריכה לאפשר לעצמי אבל בחרתי להעלות תוכן במקום.
על שגרת הערב שהייתי אמורה לעשות אבל במקום זה יצאתי לעבוד.
חודש וחצי אחרי לידה.
התחושות הקשות של "איזה מן אמא את" לא פסחו עלי.
לצד הגאווה הזהירה על האמא שחזרה לשגרה.
והאם אני מתישהו אפסיק להצטער על השילוב שבחרתי- אמא ובעלת עסק עצמאי.
זה כנראה יהיה שילוב עדין שתמיד יצבוט אותי. איפה יכולתי להיות ומה יכולתי לעשות טוב יותר.
אבל זה המסלול שבחרתי לעצמי.
אולי בלידה הבאה ארגיש מספיק בטוחה לשחרר באמת, אולי בלידה הבאה אחווה באמת חופשת לידה;
להיות זו שמתארחת במעגלי אימהות ולא זו שיוזמת ומנהלת אותם.
אולי אז באמת אתמסר לשטף התחושות שמציפות אחרי לידה.
אולי אז אתן לעצמי מנוחה, מה שהיום לא הייתי מסוגלת לתת.
ואני לא יודעת אם אני מצטערת על זה או לא.
אני מעבדת, לומדת, משתכללת.
אבל בעיקר מודה.
על היכולת להיות גם וגם.
