במשך שנה הרגשתי שהגוף שלי דפוק.
שהוא בוגד בי.
איך יכול להיות שהוא לא מצליח לקיים את המטרה שלשמה הוא נועד?
מה זה אומר עלי כאישה?
איפה זה שם אותי מול נשים אחרות? בנות משפחה, חברות, מכרות…
הבושה, התסכול.
תחושת האשמה שאת לא מספקת את הסחורה.
לצד הרצון, שלא ניתן להסבירו במילים, להיות אמא.
לאורך הזמן הדברים התבהרו והבנתי שאין מקום לאשמה כלפי אף אחד.
כשיש אשמה אין התקדמות ואני החלטתי להיכנס באמאמא של הטיפולים האלה.
ואז קיבלתי שיחה-
״תזריקי הערב את שני הסוגים האלה ותגיעי מחר לבדיקות.״
כל הבית באוויר.
התרגשות, ציפייה.
פתאום הרגשתי את הגוף שלי מתקשר איתי.
פתאום הרגשתי אמא אדמה.
הרגשתי שהגוף שלי ואני חזרנו להיות שותפים ולא אויבים.
ראיתי אותו כחלק ממני. הוא כבר לא בוגד.
הוא חבר אמת.
אני צריכה אותו חזק, צריכה אותו איתי.
והוא היה שם ולא אכזב.
עכשיו תורי להיות שם בשבילו. לחזק, לאזן, להזין, לחבק, לקבל, להכיל.
כי כשיש אשמה, אין מקום להתקדמות.
שחררתי את האשמה.
אף אחד לא אשם ואני רוצה להתקדם.
אני רוצה להיות אמא.
