כל חודש שעבר בניסיונות להרות, התגבר בי הצורך שיהיה לי מישהו לדאוג לו, להאכיל אותו, לטפל בו.
מעין צורך אימהי כזה.
כשזה בער בי, התחלתי לחפש באינטנסיביות כלב לאימוץ.
בכל פעם שהיינו נתקלים באי הסכמות לגבי סוג הכלב ובסוף גם לא מאמצים- הרגשתי שהוא לא מוכן.
מצאתי את עצמי בודקת את הרצון שלו להיות אבא, דרך הרצון שלו לאמץ כלב.
מישהו יכול להגיד לי אם אני בסדר???
כשהלכנו לראות את ג'ולייטה לראשונה, משהו בי השתחרר כשמיד הוא התחבר אליה.
לא הייתה בכלל שאלה אם אני התחברתי. ברור שכן.
רק הייתי צריכה מישהו לדאוג לו.
אם לא תינוק, אז לפחות כלבה.
חשבתי שזה ירגיע לי את הלחץ סביב נושא ההיריון.
לא טעיתי הרבה.
זה מילא אותי, הכניס אור הביתה וגם לזוגיות.
היא איתי כל היום, קופצת עלי בהתרגשות בכל פעם שאני מגיעה הביתה.
היא מעירה אותי בליקוקים וכשהיא לא אוכלת אני נותנת לה אוכל מהיד שלי ובודקת שסיימה הכל.
אני מסתכלת עליה מתכרבלת במתיקות שאין לה קץ, ממציאה לה כינויים, מצלמת אותה בכל מיני פוזות ומדברת אליה בקולות קטנים ומתוקים.
אני רוצה את הטוב ביותר עבורה וכשהיא לא חוזרת לקול השריקה שלי, אני נלחצת ומתניעה את הרכב לצאת לחפש אותה.
לשנינו יש למי לדאוג עכשיו.
אבל זה לא מחליף את הרצון בתינוק. את הרצון להיות בהריון.
אני עדיין רוצה, ואולי אפילו יותר מתמיד.
אבל זה שחרר משהו.
אין לי הסברים מדעיים, זה פשוט קרה.
