אני כבר לא מחליטה כאן

חלפו שבועיים וחצי מתקרית הדימום וכהרגלי

חזרתי לתכנן עולמות.

הפעם זה היה יום ההולדת של אהוב ליבי וחשיפת ההיריון.
כל כך חיכיתי וציפיתי, שכנראה גם הכנסתי מתח למערכת.
בצורה אופיינית למרפי הבן **, ערב לפני יום ההולדת של אהוב ליבי, בדיוק כשקמתי להכין עוגה ולארוז את עצמנו לסופ״ש של פינוקים, הוא הגיע.
ובענק.

שוב לחץ, שוב בכי.
רק שהפעם זה נמשך יותר מידי זמן ויותר חזק מהדימום הקודם.
הפעם הרגשתי שהאמונה מתפוגגת ממני.
המחשב נשאר דלוק עם הזום של הלימודים, הביצים לעוגה על השיש.

השארנו את הבית כמו אחרי סערה ועפנו לבית החולים.

חיכיתי לרופאה שתיכנס ובנתיים רעדתי כולי.
קור, חום, בכי, לא הצלחתי להשתלט על עצמי.
ואז היא הניחה את האולטרסאונד עלי והראתה לי את העובר השורד שלי.
מתנוענע לו בנעימים בתוך הרחם שלי, לא מודע לכל הטירוף שקורה פה בחוץ.

שמו עלי את התגית- הפלה מאיימת.
ושוב את מרגישה מקולקלת, בעייתית.
מה הפאקינג סיפור שלי? ולמה ההיריון שלי מתנהל 180 מעלות ממה שציפיתי?

ולמה דווקא עכשיו?
העברתי לילה ללא שינה במחלקת נשים.
מבואסת על המצב, מבואסת שחירבנתי את סופ״ש היום הולדת ולא יודעת מה יוליד העתיד.
שוב שאלות על למה דווקא אני ולמה הדברים לא יכולים להיות פשוטים.

אני מודה, נפלתי לרחמים עצמיים.
לא רציתי לראות אף אחד, לדבר עם אף אחד.
עד שהתעשתתי והחלטתי.

אמנם סופ״ש יום ההולדת הלך לפח אבל חשיפת ההיריון תיעשה בכל מקרה.
לא רוצה לפחד, לא רוצה להתכחש.
אני רוצה שידעו, ושידעו שלא הכל ורוד.
אני לא רוצה שנשים אחרות ירגישו מקולקלות כמו שאני הרגשתי.
אני רוצה לנרמל את המושגים- שמירת הריון והריון בסיכון.
אני חייבת להיות אופטימית וחזקה.
אחרת איך העובר שלי יהיה חזק?

הבטחתי להיות יותר רכה עם עצמי, חומלת.
לתת ליצור הקטן שגדל בתוכי את המושכות להחליט לאן ההיריון הזה ילך.
אני כבר לא מחליטה כאן ואני לא רגילה לזה, אבל אני מנסה לסמוך על הטבע שהוא ינתב אותי למקומות טובים.